גם אתה הולך במערכת יחסים כמו בשדה מוקשים – לא משנה כמה אתה מתאמץ, שוב ושוב אתה מוצא את עצמך נופל לבור חשוך?
את זה פגשתי אצל אינספור גברים במעגלים ובקליניקה. וגם אצלי.
זה פלונטר כואב ומתסכל, שנמשך שנים ארוכות. והאמת? קשה מאוד לצאת ממנו לבד.
במציאות הנפיצה של היום – מלחמה, עומס, רשתות חברתיות – הזוגיות הפכה עבור רבים מאיתנו משדה בטוח לשדה קרב.
במקום בית, היא הופכת למרחב קשוח, מתוח, לעיתים בודד ומכאיב.
רובנו גדלנו על מודלים גבריים צרים מדי: כוח, שתיקה, עצמאות.
למדנו להסתיר כאב, לא לבקש עזרה, לא לחשוף פחדים.
אהבה, מגע, עידוד – פחות ידענו לבטא.
מה שכן ידענו – לפרנס, לספק, להגן.
אבל זה כבר לא מספיק.
העולם השתנה, הנשים השתנו, וגם אנחנו נדרשים להשתנות.
הן למדו לשתף, לדבר רגשות, לשים את האצבע על הצרכים שלהן.
ואנחנו? נשארנו הרבה פעמים עם ארגז כלים מצומצם מדי.
הלחץ גובר, הפער גדל – והתוצאה: בלבול, ריחוק, התנפצות.
וזו בדיוק הנקודה שבה אנחנו הגברים צריכים לעצור, לקחת אחריות, ולהתחיל לנוע אחרת.
לא לברוח, לא להאשים, לא להתקיף – אלא להתבונן, ללמוד, להתפתח.
שאלה לעצמך:
מתי בפעם האחרונה באמת עצרת לשאול – מה האחריות שלי במרחב הזוגי?
לא במה היא לא רואה, אלא במה אני לא רואה.
🧭 אם השאלה הזו נוגעת בך – זו תחילתה של דרך.